האחריות לטיפול שורש בערי הפיתוח - עלינו 

האחריות לטיפול שורש בערי הפיתוח - עלינו

מאת: גד שפר

הכותב מכהן כנשיא לשכת המסחר והתעשיה חיפה והצפון ויו"ר איגוד המשתמשים בהובלה ימית

כשיש מחדל מחפשים מי האשם. שייתן את הדין. אך מה עושים כשאין אשמים, כשהכל נעשה מתוך רצון טוב וכוונה טובה? כוונתי למחדל שנעשה בשנות החמישים והשישים, כאשר גלי העלייה החדשה הופנו לישובי פריפריה מרוחקים, וכדי למצוא להם מקור תעסוקה הזרימה המדינה סכומי עתק כמענקים למשקיעים שהקימו בישובים אלה מפעלים עתירי כוח אדם.

בשעתו – זה נראה כפתרון הנכון. הישוב היהודי קלט באותן שנים פי 3 מממדיו הראשוניים. לא היו מקומות עבודה ומקומות דיור לאנשים הרבים האלה. הקמת ערי הפיתוח נראתה כשילוב מיטבי בין צרכי העולים לצרכיה של המדינה החדשה בפיזור אוכלוסין.

היום, חמישה עשורים לאחר מכן, הפיתרון הזה התפתח למחדל המאיים על המרקם החברתי והכלכלי של מדינת ישראל כולה. בפריפריה התפתחו מפעלים היונקים מענקים מעטיני הקופה הציבורית ועובדיהם ברובם הגדול עובדים שהתמחו באותה נקודה בה הם עובדים בקו היצור. עובדי צווארון כחול, ששכרם קרוב לשכר המינימום. כאשר קורים שינויים בשוק, כמו עכשיו בכלכלה העולמית – אותו מפעל, שמלכתחילה תנאיו בפריפריה קשים, קורס. מצבם של הפועלים הנפלטים מהמפעל הוא ללא מוצא ממש: במקרים רבים המפעל הוא מעסיק עיקרי בישוב, ואין מקומות תעסוקה אחרים. בהיעדר הכשרה מקצועית – אין לפועלים אלה סיכוי של ממש להיקלט בעבודה גם במקומות אחרים.

וחמור הרבה יותר: סיכוייהם של בני הדור השני והשלישי להיחלץ ממצב זה הולכים ופוחתים. בהיעדר אמצעים לדור ההורים, ובמציאות בה ערי הפיתוח נדחקות לשוליים, קשה להם הרבה יותר לקבל הכשרה  שתאפשר להם לתפוס את המקום הראוי בעולם מתקדם, שהשכלה ברמה גבוהה, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה, היא תנאי מוקדם להצלחה בו. הדרך שצריך לעבור ילד מעיר פיתוח כדי להתייצב באותה נקודת זינוק שיש לילד בעיר גדולה, רחוקה מדי.  איננו יכולים לצפות שתהיה לילדים האלה הנשימה הארוכה הדרושה לעבור את המרחק הזה – ובידינו לקצר את המרחק.

מדברים על השקעות בתשתיות כדי להיחלץ מהמשבר – וההשקעות האלה אכן חיוניות כדי ליצור מנופים לחילוץ הכלכלה מהמשבר. השקעות נכונות בתשתיות פיזיות, יוכלו להקטין את הנידחות של ישובי פריפריה. אבל, אם אכן ייצאו תוכניות אלה לפועל, הם יוכלו ליצור שינויים חברתיים רק בטווח זמן ארוך. לחברה הישראלית אין הזמן הזה. אין היא יכולה להמתין לדור רביעי של פועלים חסרי מקצוע  בפריפריה, החיים באימה שמא מקום העבודה היחיד בסביבה ייסגר.

את שעת המשבר הזו חייבים לנצל להשקעות בתשתית החינוכית. ביצירת תמריצים למורים הטובים בארץ, למרצים המצטיינים באוניברסיטאות, לבוא וללמד. במימוש התוכניות ליום לימודים ארוך, כולל ארוחה חמה בבית הספר, בהתניית מתן מענקים למפעלים בפריפריה בהשקעת לפחות חלק מרווחיהם בישובים הללו, בבניית מעבדות ומרכזי מחשבים לבתי הספר עם הציוד המתקדם ביותר. אם נעשה זאת נכון ובזמן, ונשכיל ליצור בפריפריה את מערכת החינוך המעולה האפשרית,  יהפכו בתי ספר אלה ליוקרתיים ולמבוקשים גם על ידי תלמידים ממרכז הארץ. זה יצור את השוואת נקודת הזינוק. זה יקדם את ערי הפיתוח לפיתוח ממשי.

כאשר רואים היום על מסך הטלוויזיה את ההפגנה היומית, פועלי פרי הגליל בחצור, עוף העמק, או מפעל מתכת חניתה בשלומי, אין טעם לצקצק בלשון ברחמים גדולים על אותם קשי יום שאיבדו את פרנסתם ואת כבודם, שם, בערי הפיתוח, במרחק. צריך לפעול ועכשיו לתיקון המצב והאחריות עלינו, כי אם לא ייעשו הדברים האלה מייד – הפגיעה תהיה בכל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו ישלם לא רק את מחיר הקצבאות למשפחות המובטלים והנצרכים, אלא את מחירה של חברה מפולגת וחלשה, שפעריה אינם ניתנים עוד לגישור.

רוב תושבי ערי הפיתוח לא הגיעו אליהן מתוך בחירה. המדינה שלחה אותם, העמידה אותם בפני עובדה מוגמרת, כשרק הגיעו לארץ וטרם הבינו את המשמעות של מקומם החדש. על המדינה לקחת אחריות, גם אם באחור, ולחלץ אותם, לפחות את ילדיהם. להגדיל את אחוז הסטודנטים בערי הפיתוח ייתן סיכוי לצעירים, ייתן גם סיכוי לישוב.

לפני חמישה עשורים הדברים נעשו בתום לב. מאוחר יותר, כאשר מפעלי הטקסטיל בצפון ובנגב - מסיבי דימונה וכיתן בית שאן ועד אומן באופקים ופולגת בקריית גת - קרסו מול התחרות מהמזרח הרחוק, הכתובת הייתה כבר על הקיר. היום – אי אפשר עוד לומר "לא ידענו" ומחר – יהיה מאוחר מדי לשנות. אם נחמיץ דקה אחרונה זו,  צקצקו ברחמים על עצמנו – כי כולנו נשלם את המחיר.